יום הכיפורים הוא זכר ליום שבו משה ירד מהר סיני בפעם השניה עם לוחות ברית חדשים ומחל לעם ישראל על עגל הזהב.
מאז אנו מציינים יום זה כיום המוקדש לתשובה וכפרה.
הכפרה הינה כנגד הרעות שעשינו אל מול המקום (אלוהים) והתשובה והסליחה הן מול חברינו.
עלינו לטהר את עצמנו מהחטאים שביצענו בשנה שחלפה.
ישנם הנוהגים בערב כיפור לסובב תרנגולת מעל הראש ולהעביר עליה את החטאים שלהם, או לכפר על ידי מתן צדקה - פדיון כפרות.
נראה כי לעיתים קל לנו יותר לעשות מעשה מאשר לדבר, חישבו על ילד עם התפרצויות זעם, כמה קשה יהיה לו לומר שהוא כועס או פגוע ובאיזו "קלות" הוא בועט בכיסא או נשכב על הריצפה. חישבו גם על עצמכם, כמה קל לנו לקנות מתנה כפיצוי על מעשה שפגע לעומת התנצלות כנה והבטחה שלא יעשה שוב. המתנה שאנו קונים כפיצוי שקולה לפידיון הכפרות.
ישנה התפתחות בין הכפרה לסליחה לחשבון הנפש.
בסליחה אנו מתנצלים, אך גם לוקחים אחריות ומבטיחים שינוי.
אם הסליחה מופנית מאיתנו החוצה או אל עצמינו, היא דורשת מאיתנו התבוננות בעיניים של מי שפגענו בו. אחריות והתמודדות.
פעמים רבות אנו דורשים מילדינו לבקש סליחה כשהוא עושה משהו לא בסדר, אך אין בזה טעם אם לא נראה לו כיצד ונעשה מודלינג בהתאם. נדע לבקש גם אנחנו סליחה מילדינו כשאנחנו טועים, ונדע לסלוח לעצמינו על כך שאיננו מושלמים.
אך האחריות בסליחה היא לא רק על הצד המבקש, אלא גם על הצד המקבל. על פי הנהוג אם הצד הפוגע ביקש סליחה שלוש פעמים ולא נענה מהנפגע, אין הוא צריך לבקש עוד סליחה. זאת אומרת שעלינו לדעת גם לסלוח, לוותר ולשחרר, היכולת לסלוח חיונית עבור הנפגע, כשאנו סולחים אנו משחררים את הטינה והכעס שמכרסמים בנפש שלנו.
הקשה ביותר הוא חשבון הנפש, זה ה"ועיניתם את נפשותיכם" האמיתי, אנו נדרשים לעשות בדק בית אמיתי וכנה, ביני לבין עצמי, על ההתנהלות שלי בעולם בין הבריות שסובבות אותי.
חשבון הנפש דורש עצירה, הפסקה מעיסוקים זניחים והעמקה בנבכי הנפש.
יום הכיפורים הוא יום שבתון, סיבת השבתון היא לאפשר לאדם לעצור את כל מה שהוא עוסק בו ולהתנקות באמת. להשקיע את כל מרצו ורצונו בבחינת נפשו וקבלת החלטות לקראת השנה הקרובה.
אך אולי חשוב לדעת לעשות חשבון נפש לעיתים קרובות יותר, לאו דווקא מעמיק כזה, שדורש עצירה מכל. אלא פשוט לחשוב איך אני מתהלך בעולם.
לאפשר לעצמי עצירות קטנות, בהן אני יכולה להתחבר לעצמי ולהבין את עצמי טוב יותר.
הטיפול הרגשי מאפשר את העצירות האלו, את ההתבוננות וההעמקה ואת ההבנה של דרכי הפעולה שלנו.
אחת לשבוע, במקום ושעה קבועים, עם מטפל/ת קבועים, שבהם הזמן בחוץ עוצר מלכת ואני יכולה רק להתבונן בעצמי.