משפחות רבות פונות לטיפול רגשי כשהן כבר שנייה מפיצוץ.
אני לא יכולה יותר
הוא לא מקשיב לי
היא עושה לי דווקא
לפעמים אני מרגישה שיש לי מפלצת בבית
לא מדברים בבית, רק צועקים
ועוד ועוד ועוד
אנחנו מנסים להתמודד עם הקושי לבד, לקרוא בגוגל או להתייעץ עם הסביבה הקרובה, אך לרוב גם אם יש שינוי הוא לא מעמיק ולא לאורך זמן.
הפרעת קשב וריכוז, בעיות התנהגות, חרדות וקצר בתקשורת הם נושאים שמצריכים הבנה מעמיקה, והתגייסות משפחתית דרך תהליך עמוק.
משפחת לוי (שם בדוי) הגיעו אלי כשהם חסרי אונים, עייפים ומתוסכלים, מרגישים שכוחם אזל והם כבר הרימו ידיים.
הילד בן ה-5 וחצי לא מקשיב, ישנן התפרציות זעם אלימות, בהן הוא זורק חפצים, נושך ובועט במי שסביבו.
התפרצויות זעם יכולות להגיע סביב חוסר רצון לחזור הביתה, הפסד במשחק, או כי אמרו לו שאי אפשר לקבל עוד מעדן.
כאשר אתם פונים אלי, הפצצה כבר מורכבת ושעון העצר רץ לאחור. אני כמטפלת רגשית אמורה למצוא את החוט הנכון שיעצור את השעון ולפרק את הפצצה ממרכיביה, לאט ובזהירות.
לכן תהליך שכזה לוקח זמן.
התהליך התחיל במפגש היכרות עם ההורים, שיחה על ההתפתחות של בנם, מההריון ועד היום, כולל מוטוריקה, חברתי, רגשי וחושי.
הקשבתי לקושי של ההורים, וראיתי גם את הצורך שלהם באויר.
מתוך השיחה, עלתה בעיה מול גבולות.
האבא עובד שעות רבות, וכשמגיע לא רוצה להיות הרע, ולכן מאפשר לילד כל מה שרוצה. האמא מיואשת, כאשר מנסה להציב גבול נבהלת מהתנהגותו של הילד, ומהמבטים השופטים של הסביבה, ומוותרת.
התחלנו מעבודה בליווי הורי, נפגשנו אחת לשבוע, רק אני וההורים. וחידדנו את הגבולות הרצויים בבית. עלה נושא התקשורת בין ההורים, ואיך גם בינם ישנה הימנעות משיחה או ריב. בתוך משחקי תפקידים וניסיון לראות את האחר מתוך הכיסא שלו, הצלחנו ליצור שפה מכבדת ומאפשרת בין ההורים, ומכך גם כלפי הילדים.
לאחר שהצלחנו לשפר את התקשורת בין ההורים, עבדנו על הצבת גבול בצורה מכבדת, ועל שיח פחות שיפוטי ויותר מאפשר מול הילד.
לאחר 6 מפגשי הורים, התחלתי להיפגש עם בנם, וריווחנו את מפגשי ההורים מאחת לשבוע למפגש חודשי. בעבודה עם הילד הצלחתי לראות את מוקדי הקושי דרך משחק בבובות ובתחפושות - בתפקידים שבחר לשחק ולשחזר באופן לא מודע והשלכתי. ראיתי גם את הקושי בפרידה ואת התקפי הזעם שלו וחוסר האונים של האמא כאשר הוא מתפרץ.
במפגש ההורים הבא, דיברנו על הצורך של הילד בגבול ברור ויציב.
כמה זה מבהיל שאני רואה את אמא או אבא נשברים ממני.. וכמה גבול הוא בעצם מיכל המאפשר תחושת ביטחון והכלה.
הצעתי לאמא לעצור ולנשום בכל פעם שמתחילה התנהגות שלילית מצד הילד. תמיד להתחיל בשיקוף של רגש - "אני רואה שאתה כועס/מתוסכל/עצוב וכו', אבל אנחנו צריכים ללכת", גם אם הוא כועס ובועט, או אפילו משתטח על הרצפה, להישאר עד כמה שאפשר יציבה ולעמוד מאחורי הגבול שהציבה.
לא לאפשר לו להכאיב, להזיז או להתרחק, תוך כדי שיקוף של הרגש והצבת גבול ברור - "אני רואה שאתה כועס, אבל לא מרביצים".
לאחר 3 חודשים של עבודה משותפת, מפגש שבועי עם הילד ומפגש חודשי עם ההורים, ניכר כי התפרצויות הזעם פחתו, ויש התחלה של רגיעה בבית. ההורים התחילו לסגל דייט שבועי שלהם, וזה עזר ליישור קו ולשיח פתוח והדדי מול הילד.
הצלחנו להבין מה החוט שאחראי על שעון העצר - קושי בגבולות בבית, ובתקשורת בין ההורים.
עצרנו את השעון והתחלנו בפירוק הפצצה.
המפגשים הבאים יתמקדו בחיזוק הביטחון העצמי של הילד ותחושת העצמה. מציאת כלים להתמודדות של הילד במצבי תסכול, איך להביע את הקושי, התחושות והרגשות שעולים באופן מותאם ומקדם עבורו. ובמקביל המשך עבודה עם ההורים, על יצירת זמן איכות עם הילדים, שמירה על הגבולות שיצרנו, שימור השיח המכבד והמכיל בבית ונתינת מקום לנשימה גם עבורם.
מרגישים שגם אצלכם הפצצה מתחילה לתקתק? אולי שעון העצר כבר החל לספור לאחור?
דברו איתנו, דרך החלומות - מרכז לטיפול רגשי באמצעות אמנויות