יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מזכיר לנו את האנשים שבזכותם יש לנו מדינה.
אחת לשנה, אנחנו, כמדינה, עוצרים פעמיים למשך דקה וחושבים על כל אותם אנשים שנלחמו או נפגעו ונרצחו בשביל זכות הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל.
יום הזיכרון מלווה בטקסים, החל מערב יום הזיכרון ודרך היום עצמו, בבתי העלמין ברחבי הארץ, כשהמרכזי בהם בהר הרצל, בערוצי הטלוויזיה ובמסגרות שונות (בתי ספר, צבא ועוד).
זהו יום שמציף המון תחושות ורגשות. גם עבור הלוחמים שחזרו מהקרב וחיים בינינו, גם לשורדים של זירת פיגוע, גם לאלו שחיים לצד האובדן ובכלל עבור כל אזרחי המדינה.
כמדינה שבה הצבא הוא חלק אינטגרלי מהחיים, ידוע לנו שבגיל 18 כולם מתייצבים בבקו"ם ועולים על מדים. חלקנו מוצבים בחזית, בקו האש הראשון ונלחמים. חלקנו תומכי לחימה ויש גם את התמיכה מרחוק. ורובנו ממשיכים לשרת במילואים לאחר השחרור.
במהלך 74 שנות קיום המדינה, למדנו מלחמות רבות, מבצעים ופיגועים.
פוסט טראומה הוא חלק ממארג החיים של כולנו. בין אם הוא פעיל או מורדם. כולנו מעבירים מבט סורק במהלך ההמתנה לאוטובוס בתחנה. כשאנחנו שומעים שהיה פיגוע פעימות ליבנו מתחזקות ואנו מתחברים למסכים השונים. בכל מבצע לחימה שמתחיל ישנן פניות בבקשה להתגייסות ולעזרה ובכל אזעקה הגוף משדר דריכות. ישנם שאצלם הסימנים יהיו חזקים יותר, קושי בנשימה, דפיקות לב מואצות, טשטוש ראייה ועוד וישנם כאלה שמסוגלים להמשיך ולתפקד גם במצבי הלחץ, מתוך הישרדות קיומית והבנה שאלו הם חיינו.
אך לצד אלו ואלו, ישנם הלומי הקרב, בין אם מלחימה בחזית פנים אל פנים מול האויב, או מאחורי מכונת לחימה כזו או אחרת, ובין אם מהישרדות בפיגוע בפאב השכונתי או ברחוב ליד הבית.
פוסט הטרואמה מתחיל עוד לפני קום המדינה, מהלחימה הראשונית שלנו לקיום של מדינה, דרך מלחמת העצמאות ומלחמות הקיום שעברנו בשנים הראשונות ועד למבצעי הלחימה האחרונים. אנחנו היינו בצבא, הורינו נלחמו במלחמות, סבינו וסבתותינו נלחמו גם הם. והחרדה זורמת בעורקינו, היא עוברת מדור לדור בתורשה ולפי מחקרים בDNA.
המעבר מזכרון לעצמאות הוא כואב, קשה וחד. כמו לקלף פלסטר מן הפצע.
כמדינה שכולה רוויית קרבות ופיגועים, אנו מרגישים כי עלינו לחגוג את החיים למען הנופלים.
בעבר הייתה צפירה במעבר שבין הימים, אך בשביל לרכך ולו במעט את המעבר, הצפירה הופסקה. אבל עדיין זהו מעבר לא פשוט.
ישנו נושא שמלווה את המדינה בשנים האחרונות, והוא מופעי הזיקוקין ברחבי המדינה, בערב יום העצמאות.
אנשים הסוחבים עימם פוסט טרואמה, חוזרים באותם רגעים כאילו פיזית לשדה הקרב. לרגעים בהם איבדו את חבריהם לנשק. עולים ריחות, נשמעים קולות ועולות תמונות מוחשיות. אלו אנשים שביום יום מתקשים להתמודד עם התחושות, אך ברגעים אלו, הקושי מתחזק ונעשה בלתי אפשרי.
פוסט טרואמה הוא עניין רציני וחשוב ויש לתת לו מקום והתייחסות.
עלינו לכבד את האנשים שבזכותם אנחנו כאן, ובזכותם אנו חוגגים את עצמאותינו ואת היכולת לחגוג בכלל
חג עצמאות שמח לכולם