יום הזיכרון מאלץ אותנו לזכור, את כל אלה שנתנו את חייהם למען חיינו. אלה שנלחמו והגנו בגופם על ארצנו ועל חירותנו. לצד אלו שנקלעו אל התופת בפיגועי טרור.
אך מתוך אלו שלא חזרו מן התופת, ישנם אלו שכן, החיים - מתים שבינינו. אלו ששרדו את המלחמות, הפיגועים והקרבות, אך נשארו הלומים ופצועים, בגופם ובנפשם.
כחברה עלינו לחבק את החיים, לתת מקום ולהכיל את הפגועים שבתוכינו.
אותם פגועים החיים בקרבנו, סובלים לעיתים קרובות מפוסט טראומה ומתקשים להתנהל בחיי היום יום שלהם. רעש חזק, צעקה, זיקוקים, נפצים, הפסקת חשמל פתאומית וכל מקור לבהלה, אפילו קטן ככוס שנשברת, עלול להציף זכרונות, ריחות, מראות, טעמים ועוד מתוך האירועים שחוו על בשרם.
אנשים הסובלים מפוסט טראומה פעמים רבות מתקשים בשמירה על מקום עבודה סדיר, נוטים לעצבנות ואימפולסיביות. מתקשים בהבעה של רגשות ובהתמודדות עם מצבי לחץ ותסכול. חווים קשיים רבים מול בני משפחתם, חבריהם וקולגות לעבודה שלא מבינים את הקושי שלהם וברובם מתקשים להכיל את הקשיים שאותם הם נושאים.
חשוב שנזכור את המתים, שנכבד אותם וננציח את זכרם. הלוא הם מגש הכסף, עליו ניתנה לנו מדינת היהודים (פרפרזה לשיר מגש הכסף, מאת נתן אלתרמן).
אך לא פחות חשוב שנדע לתת מקום, לגלות אמפתיה וסובלנות כלפי השורדים, החיים, המתקשים להמשיך בחייהם, התקועים בלופ אינסופי של התופת שעברו.
"במותם ציוו לנו את החיים" / ח.נ. ביאליק
עלינו לקדש את האנשים החיים, את החברה שבה אנו נמצאים. ולזכור את ההולכים.
"כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו" / חוה אלברשטיין